הבאת הזהות היהודית אל תוככי ספר החוקים כמוה כהכנסת צלם בהיכל. הגע עצמך, כל ממשל במדינות המערב הנושא בדגלו את דגל הדמוקרטיה מדיר מספריו את המחויבות המדינית חוקתית לשמירה על הזהות הדתית של הממשל. אין זה אומר שסמלי הדת או צביונה נעלמים כליל מנופי הממשל אלא שהם אינם באים מכח החוק אלא מכח המסורת המדינית. חילוק דק זה כחוט השערה אמנם נשמע במושכל ראשון כחילוק טרחני פלפלני אך זהו תורף העניין. שמירת הצביון הדמוקרטי חשוב חשיבות יתרה יותר מכל סממן אחר מהסיבה הפשוטה שהוא המגן והתריס מפני פורעניות המתרגשות לבוא על קיומו התקין של הממשל. רצוננו לומר, הדמוקרטיה תכבד כל סממן ודעה בתנאי שלא תכרסם את מבנה הדמוקרטיה עצמו.
פרופסור ידידה שטרן מחזיק בסברא שעיקר הבעיה בנושא דנן הוא הייצוג המעוות והדורסני שחוק זה עתיד להתקבל בעיני העולם. לא די לנו, טוען שטרן, שהאהדה הציבורית בעולם איננה אוהדת את הממשל הישראלי ומדיניות האפרטהייד שלו. אלא אנו נקצין ונלך למדינה לאומנית בעלת יסודות דמוקרטיים קלושים. רב לך מעשות כדבר הזה. זוהי טענת פרופ. שטרן.
משמע מדבריו, שחוסר ההצדקה נובע מההשלכות הפרגמטיות שיש בהצעת חוק זה ולא בהכרח ממשמעותו הרעיונית. ולמדנו זאת מדבריו בכך שהוא מחזק את דבריו בממצאים של המחקרים האחרונים בדבר חשיבותה של הזהות היהודית במדינה לצד הדמוקרטיות שלה שבה תומכים למעלה משלושת רבעי אוכלוסיית ישראל לאפוקי ערביי ישראל.
אולם אנו נגדיל ונאמר שהבעיה בהצעת חוק זו היא לא רק ביחס דעת הקהל העולמי. הפיכת הזהות היהודית למעוגנת על פי החוק, נטען אנו, נותנת לגיטימיות לצביון המדינה על פי הרוב הדומגרפי שבה. וכי מה נעשה כאשר הרוב הדמוגרפי יטה לרעת צביון זה האם אז נוכל לבטל את הצביון היהודי על פי שינוי חוקתי. האם הממשל יהיה בידו לתמרן את צביונה של המדינה. הרי לן הצעה שיש בה אסון לא רק על היסוד הדמוקרטי אלא על הצביון היהודי עצמו. חלילה אם נדמה את צביונה של מדינה כמו קניית דומיין. קניית דומיין נמכרת בכל המרבה במחיר אפילו דומיין בעברית. וכי לשם אנו נרצה להגיע
